החלטה בתיק סע"ש 51927-04-13

1.         בפניי בקשת המבקש (הנתבע בתביעה העיקרית) לחיוב המשיב (התובע בתביעה העיקרית), בהפקדת ערובה כספית שלא תפחת מ- 30,000 ש"ח לתשלום הוצאותיו.

2.         התביעה העיקרית הוגשה על ידי המשיב, עובד זר, כנגד מעבידו בעבר שהינו המבקש, ובה נתבעו הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות, עבודה ביום מנוחה, מענק שנתי, דמי הבראה, חופשה שנתית, תוספת כלכלה והפרשות לקרן פנסיה.

3.         להלן תמצית טענותיו העיקריות של המבקש:

א.        המשיב אזרח תאילנד, אשר לא מסר את כתובתו המדוייקת והעדכנית בכתב תביעתו.

ב.         בהיות המשיב תושב חוץ, יש לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המבקש, אף מבלי להתייחס לסיכויי תביעתו.

ג.         מדובר בתביעת סרק אשר סיכוייה קלושים.

4 .         להלן תמצית טענותיו העיקריות של המשיב:

א.        אין לחסום את זכות המשיב לגישה לערכאות, שהינה זכות ראשונית ויסודית.

ב.         לאור הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וסעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, בית הדין מחוייב לעשות שימוש בסמכותו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות.

ג.         סיכויי התביעה טובים ביותר וזאת נוכח העולה מתלושי השכר אשר צורפו לכתב ההגנה.

ד.         הטלת ערובה על המשיב תציב בפניו קושי רב לממש את יומו בבית הדין.

ה.        יש להעדיף את זכות גישתו של המשיב לבית הדין, על פני אינטרס המבקש לכיסוי הוצאותיו.

5.         במסגרת תגובתו, מסר המשיב את כתובתו בתאילנד.

6.         ההיבט המשפטי

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות") קובעת כדלקמן:

" בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 אין תקנה מקבילה לתקנה הנ"ל, אך תקנה זו אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אשר זה לשונו:

" בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק"